<h1>האשכול — רצב"א, הלכ' ס"ת</h1>
<h2>דף ו:</h2>
ג' בהמביא קמא ארי"צ שתים, פי' ב' תיבות ממקרא כותבין בלא שרטוט, ג' אין כותבין, במתניתא תנא ג' כותבין, ד' אין כותבין. כ' בעל הלכות הלכה כרי"צ דודאי ידע דברייתא לאו הלכתא היא. ובירושל' [מגילה פ"ג ה"ב] נמי אי' מר עוקבא מישלח כתב לריש גלותא דהוי דמיך וקאים בזמרא ישראל אל תשמח בעמים אל גיל. שאל רב נחשון בר ברכיה מרב האי הא דגרסינן שלחו למר עוקבא זימרא מנ"ל דאסר, שרטט וכ' אל תשמח ישראל אל גיל בעמים ובירושלמי מצינו דאבעי' מהו למכתב תלת מילין מן פסוקא ופשט ממעשה דמר עוקבא דשלח לריש גלותא ישראל אל תשמח בעמים אל גיל ור' מנא שלח כתב לר' הושעיא ראשיתך מצער מאד תסג... על איזה מהן נסמך אם נאמר אלו מארץ ישראל לא כתבו הפסוקי' כמו שהן מפני שלא שרטטו, ולמה לא שרטטו, או אסרו אף בשרטוט ולא התירו לכתוב מפסוקים ג' תיבות ולכך הפכום. עוד ראינו יש מן הגאוני' ז"ל מנקד על הפסוקי' ויש שאינו מנקד כלל, והמנקד מאין יודע שנקוד כשרטוט והשיב אנו על תלמוד שלנו אנו סומכין, ובכל מאי דפסק לא חיישינן למאי דאתמר התם. ודאי לגלויי מלתא דסתם בתלמוד שלנו או דלא מפרשא הכא ולא מכחשא בהא סמכינן עלה, אי נמי מלתא דפרושא. ולענין דשנו התם פסוקי ואקדמו ואחרו, מיחזיא מלתא דלאו משום שרטוט, אלא משום שלא יכתבו פסוק בצורתו ויהא מושלח ביד גוים, והרי מצינו שאף משם כתבו פסוקי בלא שרטוט כמות שהן דאר"י מאן לימא לן דר' אביתר דסמכא הוא ועוד הא הוא דשלח לרב יהודה בני אדם העולים משם לכאן קיימו בעצמם ויתנו את הילד בזונה והילדה מכרו ביין וישתו ומאן נינהו זעירי ורבה ב"ב חנה וכתב לי' בלא שרטוט וארי"צ ג' אין כותבין ובמתניתא תנא ד' א"כ בלא שרטוט, ואמר לי' אביי אטו כל דלא ידע הא דרי"צ לאו גברא רבה הוא, בשלמא מלתא דתליא בסברא לחיי אבל הא גמרא הוא וגמרא לא שמיע לי', ועוד הא ר' אביתר הוא דאסכם מרי' על ידיה וכו', ואנן חזינן גאוני' ז"ל מן יומא רבנן סבראי דכתבו בכל אתרוותא דיאסקי וכתבו פסוקין כמו שהן ומשרטטין או מנקדין והכי קא עבדינן דנקוד כשרטוט, מיהו שמעתא בהדי' דנקוד כשרטוט לא חזי לן מיהו עמא דבר למעשה ודכותי' הכין עבדין עכ"ל. ואיכא מרבואתא דאמר דלא אסרי למכתב ג' תיבות בלא שרטוט אלא אם בא למדרש קרא, אבל לכתוב לשון מקרא לדבר צחות מותר בלא שרטוט, ולא משמע כן מירושלמי ואיכא מרבואתא דמקילי טפי ואמרו במקום דצריך שרטוט לאו כל שטה ושטה אלא עליונה שעל ידה יכוון לישר שאר השורות. מיהו ודאי בכתב שלנו שאין לו צורות אותיות אשורית מותר לכתוב בלא שרטוט והכין נהגין.
<h2>דף מה:</h2>
ס"ת שכתבתי גוילין לא עבדתי לשמו [נ"ד ע"ב]. וכ' הנגיד מצוה מן המובחר לעבדו לשמו ע"י ישראל, ואם לאו ילך אצל גוי ויאמר עורות לס"ת אני צריך, וכשמעבד הגוי לשם ס"ת ומסיע ישראל מעט הוי לשמו, או ילך אצל גוי ויקח עורות ארוכים שאין בהם נקבים ויתן סימן בעורות דלא ליחלפי, מידי דהוי אמן ישראל דאית ליה אגירי גוים, והאי נמי כיון דשקל אגירא, אגרא שפיר דמי. ופסק מר רב כהן צדק כרשב"ג [מ"ה ע"א] דבעי עבוד לשמו. וגם רב האי אמר אע"ג דמוקי אביי נפשי' בחדא ורבא בחדא, הא אשכחן התם [נ"ד ע"ב] ההוא דאתא לקמי' דר"א אמר לי' ס"ת שכתבתי לא עבדתי גוילין לשמן אמר לו מתוך שאתה נאמן להפסיד שכרך אתה נאמן להפסיד ס"ת. ואע"ג דאי' בי' פלוגתא הכל מודים עבוד לשמו מצוה מה"מ, וכולהו רבנן לא עבדי תפלין אלא מקלף מעובד לשמו, וס"ת יש מקילין ומר רב משה התיר אינו מעובד לשמו והתיר גם ודק ולא הודו לו בני דורו, ובשעת דחק כדאי לסמוך עליו משום עת לעשות לה'. ואם יש להחזיר יריעות ודק לידי מתוח ולהעביר עליהם סיד לשמן הרי יצאתם מידי עבוד לשמן, ואם לאו כתבו בו וקראו בצבור אעפ"י שאינו מעובד לשמו ושאלתם כמה שיטות צריך לעשות בכל דף מ"ב שיטות לא פחות ולא יותר סמכוהו חכמים וסופרים על מ' יום שנתנה בו תורה וב' כנגד הלוחות וס"ת בלא תגין מותר לקרות בו אבל העושה תגין משובח, וכ"ש אותיות הצריכות ג"ג זיונין, פתוחות וסתומות יש להן מקומות כל אחת במקומה ואין לשנות לעשות פתוחה סתומה או איפכא.
<h2>דף נד:</h2>
כיון דקייל"ן עבוד לשמו בעינן כל שכן כתיבה לשמו. הלכך כתבו גוי יגנז אבל ישראל הכותב ס"ת סתמא לשמו כותב כד' בזבחים [ב' ע"ב] סתמא לשמן אבל המנהג שאומר הסופר כשמתחיל לכתוב הנני כותב לשם קדושת תורת ישראל. ודאי כשכותב אזכרות צריך לומר בכל א' וא' הנני כותב לשם קדושת השם, דבפ' הנזקין אי' כל ס"ת שאין אזכרות שבו כתובין לשמן אינו שוה כלום ופסול והאי דינא ודאי אתמר שנכתב הכל לשמו לבר מאזכרות דאי לא בלא"ה אפסל. אלמא דלא מהני לאזכרות כי אמר בתחלה שכותב לקדושת התורה, מיהו איכא למימר דבתחלת כתיבה לא אמר מידי מ"מ הכל כשר כדאמרן דסתמא לשמו, אבל באזכרות צריך למימר דכותב לשמן, ובכה"ג אי לא אמר פסול. אבל אם בתחלת הכתיבה אמר הריני כותב לשם קדושת ס"ת ולקדושת כל שמות הקדושי' שבו ושכח אח"כ לקדש שמות לא מפסל. נמצא ביד גוי קורין בו דלקולא עבדינן כלישנא בתרא כתבו מין ישרף נמצא ביד מין יגנז. אין לוקחין סת"ם מן הגוים יותר על דמיהן מפני תקון עולם, הא בכדי דמיהם לוקחין, ומעלים... [צ"ל בדמיהם קצת עד איסתרא, חצי דינר]
ס"ת שכתבתי גוילין לא עבדתי לשמו [נ"ד ע"ב]. וכ' הנגיד מצוה מן המובחר לעבדו לשמו ע"י ישראל, ואם לאו ילך אצל גוי ויאמר עורות לס"ת אני צריך, וכשמעבד הגוי לשם ס"ת ומסיע ישראל מעט הוי לשמו, או ילך אצל גוי ויקח עורות ארוכים שאין בהם נקבים ויתן סימן בעורות דלא ליחלפי, מידי דהוי אמן ישראל דאית ליה אגירי גוים, והאי נמי כיון דשקל אגירא, אגרא שפיר דמי. ופסק מר רב כהן צדק כרשב"ג [מ"ה ע"א] דבעי עבוד לשמו. וגם רב האי אמר אע"ג דמוקי אביי נפשי' בחדא ורבא בחדא, הא אשכחן התם [נ"ד ע"ב] ההוא דאתא לקמי' דר"א אמר לי' ס"ת שכתבתי לא עבדתי גוילין לשמן אמר לו מתוך שאתה נאמן להפסיד שכרך אתה נאמן להפסיד ס"ת. ואע"ג דאי' בי' פלוגתא הכל מודים עבוד לשמו מצוה מה"מ, וכולהו רבנן לא עבדי תפלין אלא מקלף מעובד לשמו, וס"ת יש מקילין ומר רב משה התיר אינו מעובד לשמו והתיר גם ודק ולא הודו לו בני דורו, ובשעת דחק כדאי לסמוך עליו משום עת לעשות לה'. ואם יש להחזיר יריעות ודק לידי מתוח ולהעביר עליהם סיד לשמן הרי יצאתם מידי עבוד לשמן, ואם לאו כתבו בו וקראו בצבור אעפ"י שאינו מעובד לשמו ושאלתם כמה שיטות צריך לעשות בכל דף מ"ב שיטות לא פחות ולא יותר סמכוהו חכמים וסופרים על מ' יום שנתנה בו תורה וב' כנגד הלוחות וס"ת בלא תגין מותר לקרות בו אבל העושה תגין משובח, וכ"ש אותיות הצריכות ג"ג זיונין, פתוחות וסתומות יש להן מקומות כל אחת במקומה ואין לשנות לעשות פתוחה סתומה או איפכא.
<h2>דף ס.</h2>
אר"י תרי מילי אמר רב בספרים ותני' תיובתא, [מנחות כ"ט ע"ב] חדא הא דאמר רב ס"ת שיש בו ב' טעיות בכל דף יתקן ג' לא יתקן ויגנז, ותני' ג' יתקן, ד' יגנז, תנא אם יש דף א' שלמה מצלת על כולן, אפי' טעיות הרבה בכל הדפין, ואפי' אי איכא בהאי דפא גופא ג' טעויות נמי מצלת, הואיל ואתיהב לאיתקוני מתקן, אבל אם בכולן נמצא ד' טעויות לית תקנה להאי ספרא, והא דמהני תקון אי כתב רוביא דספרא שפיר, כלומר שיהיו רוב הפסוקי' בלי טעות. והני מילי בחסרות, כיון דצריך להוסיף תיבות מחזי כמנומר אי איכא ד' טעויות בכל דף ולכך יגנז, אבל ביתרות לית לן בה, דיוכל לגרור ולהרחיב שאר אותיות שלא יהי' ביניהם חלק יותר מדאי. אידך דרב דאמר הכותב ס"ת ובא לגמור גומר אפי' באמצע דף, ותני' הגומר לא יגמר באמצע הדף כדרך שגומר בחומשין, אלא מקצר והולך עד סוף הדף כי קאמר רב בחומשין של ס"ת כדמסיים ספר בראשית או שמות וכו' יוכל לגמור אפי' באמצע דף והא דאמר רב לעיני כל ישראל באמצע, באמצע שיטה אתמר וכן הלכה דמסיים התורה בסוף הדף ובאמצע שיטה. וכל ס"ת שחסר פסוק א' או יש בו ג' טעיות ולא תקנו אין קורין בו גרסינן בירוש' [מגילה פ"א ה"ט] טעה והשמיט פסוק א' אם יש בו ב' וג' שיטין מתקנו וקורא בו ארבע אין קורין בו ותו תני' התם ס"ת שיש בו ג' טעויות בכל דף מתקנו, ד' לא, ופריך והתני' ספר שיש בו פ"ה טעויות כפרשת ויהי בנסוע מתקנו וקורא בו אמר ר"א כאן בספר גדול כאן בספר קטן, ובתלמוד דידן לא מחלק, ש"מ לאו דסמכא היא. אר"א [כתובות י"ט ע"א] ס"ת שאינו מוגה כהלכתו עד ל' יום מותר להשהותו, מכאן ואילך אסור משו' אל תשכן באהליך עולה, ארי"ו ס"ת שחסרה יריעה א' אין קורין בו [גיטין ס' ע"א] איכא מרבואתא דייקו אם חסרו פסוקים פחות מיריעה א' קורין בו, ולא חזי לן, דמיירי הכא בס"ת שנתפרו בו כל היריעות ואחת מונחת בצדו שלא נתפרה עמה אבל אין חסרון בכתב ואפ"ה אין קורין בו. ויש מי שאומר דרי"ו מיירי שחסרה יריעה אחרונה מכל וכל ועד האחרונה הכל שלם, והו"א דזה לא הוי חסרון, קמ"ל דהוי חסרון אבל באמצע פשיטא דאות א' מעכב. והא נמי לא מחוור דאיכא לדייק מיני' חסרה יריעה א' בסוף אין קורין אבל חסר פחות מיריעה קורין, אפשר ס"ת חסר אות א' וכ' לקוח את ס' התורה ותו בהדי' מסיק בגמ' טעמא כ' דחסר במלתי' אין קורין בו. וגדולה מזה תני' [מסכת סופרים רפ"ב] מניחין בין שם לשם כדי שיהא נכרין ובאותיות שלא יהיו מעורבבין, ואם ערב האותיות או שהפסיק באמצע השם, פי' שכתב ברא שית, אל יקרא בו, אלמא אפי' בתיבה א' מפסל הפסק, מכ"ש אם חסר תיבה א' בין בתחלה בין בסוף. אין קורין בחומש בצבור מפני כבוד הצבור [גיטין ס' ע"א] אבל מותר לכתבו ולקרות בו ביחוד מפני שהוא ספר שלם וכ' רב פלטוי ראש ישיבת פומב' ס"ת שחסר בו אפי' פסוק א' אין קורין בו עד שיגיהו וספר אפטרתא מדינא לא ניתן לכתוב אבל כיון דרי"ו ור"ל מעייני בספרי דאגדתא בשבת כלומר בספרי הלכות ואגדות הכתובים פרושי התורה אעפ"י שלא נתנו לכתוב דכ' כתב לך את הדברים האלו, וכתיב כי על פי הדברים האלו, הא כיצד דברים שבכתב אי אתה רשאי לאמרם על פה, ודברי' שבעל פה אי אתה רשאי לאמרן בכתב אלא כיון דלא אפשר, כלומר שנתמעט הזכרון ויש לחוש שתשתכחה תורה אמרינן עת לעשות לה' הפרו תורתך, כלומר יש להפר דבר א' מן התורה בעת שנצרך לעבור עליו כדי לקיים כולה, ה"נ כיון דלא אפשר דנביאים שלמים אינם מצויין לכל צבור, עת ל"ל להתיר לכ' ספר אפטרתא. וכזה השבנו בחבורתנו על קריאה בצבור בחומשים, אמת אמרו חכ"ז אין קורין בחומשין בצבור מפני כבוד הצבור, אך תשיב אל דעתך וכי ס"ת שאנו קורין בו ושאנו עומדין מפניו מעובד הוא כהלמ"מ דמליח וקמיח ועפיץ, ומפני מה אנו קורין בו ומברכין עליו, אלא אנו סומכין על דברי הגאוני' כיון שאין בינינו יודע לעבד העורות כהלכתן ורוב ספרים שלנו מעורות שאין מעובדין כהלכה מוטב שתעקר מצות עבוד ממקומו ולא נתבטל מקריאת הת' כמו שהתירו לכתוב ולקרות בספרי אפטרתא ותלמוד ואגדות, וה"נ כפרים רחוקים שאין להם ס"ת מוטב שיקראו בחומשין הכל כקריאת ס"ת בג' או בזי"ן ויברך כל א' כתקונו שלא יתבטלו מקה"ת, ועוד ראי' ממ"ש [יומא ס"ט ע"א] אין גוללין ס"ת בצבור מפני כה"צ, והיכא דמתרמי דוכתא דלית להו אלא חד ספרא, גוללין בצבור ולא חישינן לכה"צ כדי שלא יתבטלו מקה"ת. [גליון, מ"ש הספר קורין בחומשין ומברכין עליהם ומייתי ראי' מתלמוד, הו"ל לפרש אם כתובים בגלילה ונתפרים בגידין והרחקה בין שיטה לשיטה כהלכה, ורואין אנו שחומשין שלנו אין בהם אף אחת מאלו, ואסור לברך עליהם.. ואם מצאנו בתשובה שחכמי מערב כמו ר' יוסף הלוי ור"ח הספרדי ז"ל הורו לברך על ס"ת שאין הקלף מעובד לשמו, סומכין על ת"ק דרשב"ג ומפרשים כר' שלמה ז"ל דרבא כותי' ס"ל והלכתא כותי' אתמר בהדי' וכיון דרבינא ור"א מסיימי הכי ש"מ דלית הלכתא כר"א בנזקין אבל ודאי כל פסולי דכתיבה דאתמרן בתלמוד ובסופרים אתמר בהו נמי אין קורין בו.] — אם נקבים בקלף במקום הכתב עד שדיו יוצאת מבין הנקבים פסולה [ירושלמי מגילה פ"א ה"ט] כיצד עושה לוחכה בלשונו והיא עומדת. כותבי סת"ם [עירובין צ"ח ע"א] לא התירו להם להפוך היריעה על פני' אלא פורס בגד עליהם. ת"ר [שבת ק"ג ע"א] וכתבתם שתהא כ' תמה, שלא יכתב אלפין עיינין וכן להפך, ביתין כפין, כפין ביתין, גימלין צדין, דלתין רישין, ההין חתין, יודן ווין, זיינין נונין, פאין טיתין, כפופים פשוטין, מ"מין סמ"כין, מ"ם פתוחין סתומין וכן להפך, פרשה פתוחה לא יעשנה סתומה, סתומה לא יעשה פתוחה. — כתב התורה כשירה [ירושלמי שם] או שכתב השירה כשאר פרשיות או כ' לא בדיו או שכ' את אזכרות בזהב הרי אלו יגנזו. אותיות הכפולות שבא"ב הכפופות ומ"ם פתוחה כותב בתחלה ובאמצע התיבה, והפשוטות ומ"ם סתומה בסוף התיבה ואם שנה פסול — אכלו עכברים מגליוניו עד שחסר ארכו מוי"ו טפחים או שנפחת מג' אצבעות של מעלה ומטפח של מטה אין קורין בו, אכלו דבר מועט ונשתייר כשעורין הללו מותר לקרות בו. וכ' הנגיד אמר חד מרבנן מכאן אתה למד שאין לפחות משעורי' אלו, אבל להוסיף מותר ואני אומר בגויל אתאמרו שעורי. ואי דייק מהאי דמותר להוסיף קשי' עליה מהא דשאלו לרבי.
הלכתא כרבה דאין כותבין מגלה לתינוק להתלמד ואם דעתו להשלים מותר, וחומש שלם נמי מותר אלא שאין קורין בו בצבור מ' כבוד צבור. והגרי"צ כ' מותר לכתוב מגלה לתינוק להתלמד, חזי לן טעמא משום עת לעשות לה' דשעת הדחק לעניים ולא מצוי להם חומש שלם. מ"מ לא ברירא לן, ודאי לענין ספר אפטרתא דאסרי רבה ורב יוסף דלא נתן לכתוב מסיימי בגמ' כיון דלא אפשר שרי משום עת לעשות לה', דאין יכולת ביד כל צבור לכתוב כל הנביאים, ועוד דספרן של נביאים תחלת אסורן לכתוב מגלה מגלה תקנתא דרבנן אבל לכתוב פרשה שבתורה לתינוק להתלמד לא מצינו היתר בהדי', ול"ל בהא לא אפשר דהא אביי בעי מרבה מהו לכתוב מ' לתנוק, תיבעי למ"ד מגלה מגלה נתנה כיון דמ' מ' נתנה כותבין, או דלמא כיון דאדבק אדבק, תיבעי למ"ד חתומה נתנה, כיון דחתומה נתנה אין כותבין, א"ד כיון דלא אפשר כתבינן ואמר לי' אין כותבין מ"ט לפי שאין כותבין, וכיון דעל לא אפשר דקאמר אביי השיב רבה אין כותבין, וסתמא דתלמודא לא מסיים כי הא דלעיל גבי אפטרתא, ולא היא שרי למקרי משום עת לעשות, אלמא בהא נחתינן דאסור. וה"נ לא ידענא מאי לא אפשר, כיון שהאב חייב ללמד לבנו כל התורה, לכן נראה דאין לכתוב פרשה אם אין דעתו להשלים כת"ק דמייתי התם. ויש מי שמפרש הא דהשיב רבה לאביי אין כותבין מ"ט לפי שאין כותבין היינו לרשב"ל אבל לרי"ו כותבין ולא אמרינן הואיל ואדבק אדבק דקייל"ן הלכתא כרי"ו לגבי ר"ל, ויש מי שמביא ראי' דמותר לכתוב מ' לתנוק מדאמרינן שילהי פ' מ"ח [יבמות ק"ו ע"א] מר זוטרא משרטט וכתב לכולא פרשתא מתקיף לה מר בר אידי והא לא ניתן לכתוב ומסיים והלכתא כמר זוטרא, אלמא לדבר מצוה מותר לכתוב מגלה וה"ה להתלמד. ואין זה ראי' התם לא כתבו ללמוד תורה אלא להודיע מה שנעשה...
